"רכבת העמק" הייתה רכבת צרה וקטנה, שנקראה "רכבת תורכית". היא נסעה מחיפה דרך עמק יזרעאל, עמק בית שאן, עמק הירדן לסוריה ולחיג'אז.

עלינו על הרכבת. הייתה זאת רכבת משונה. יהודים, ערבים ובדויים עם עיזים וצאן שמלאו את הקרונות. בלב פועם עזבנו את חיפה, כשאנחנו בדרך לבית זרע, להגשת החלום של הקמת קיבוץ על אדמה יהודית, ללא עבודה שכירה.

הרכבת זחלה וזחלה, עברה את אזור חיפה והתקרבה לעמק יזרעאל. הכל היה חדש בשבילנו. בפעם הראשונה בחיינו ראינו מרחבי שדות ירוקים, כפרים יפים של יהודים ובהם בתים עם גגות אדומים. נצמדנו אל חלונות הרכבת, כשאנו בולעים את המראות ומצלמים כל דבר בעיננו. כשעמדה הרכבת בעפולה, לא היה קץ לשמחתנו…..

הגענו לבית שאן. הערב ירד. השמש החלה לשקוע. פתאום הרגשנו כאילו נכנסנו לכבשן. החום היה נורא. גם הנוף השתנה. השדות המעובדים, הירוקים נעלמו. נעלמו גם הבתים עם גגות הרעפים האדומים. במקומם התחילו להופיע חושות ערביות אפורות ומרחבים- מרחבים של שדות לא מעובדים, מכוסים קוצים יבשים. כאשר עצרנו בבית שאן, התחילו להוריד את הכבשים, חמורים, והעיזים. הריח היה איום ונורא. פתאום נקלענו לנוף מדברי איום. מרחוק נראו הרי עבר הירדן קרחים ללא טיפת ירק.

מבית שאן והלאה נמשכה תמונה זו של ערבה לוהטת, רחבת ידיים, שוממה מאובקת. אולם עלינו, צעירים, שמחים ומאושרים לקראת יעד נסיעתנו, לא הכביד הדבר, וכך נכנסנו לעמק הירדן".

יונה גולני בית זרע