העיירה סמח'

באמצע המאה ה 19 באו לארץ אלפי מהגרים מוסלמים משלושה אזורי פריפריה של האימפריה העות'מאנית: אלג'יריה, הקוקז, הבלקן אף שמניעי ההגירה היו זהים בשלושת המקרים ונבעו מתבוסות שנחלו העות'מאנים מול מעצמות אירופה, היו לכל קבוצת מהגרים, מאפיינים ייחודיים של גודל ושל השפעה באזורי הארץ שבהם התיישבה. 

משלושת הקבוצות הייתה זו של המהגרים האלג'יראיים הגדולה ביותר. אנשיה התיישבו על אדמות שקיבלו מהמדינה העות'מאנית – לרוב אדמות מירי (אדמות שבבעלות המדינה ושלמחזיקים בהן יש זכות רק לשבת עליהן ולעובדן בתמורה למיסים. האלג'יראים התיישבו באזורים בצפון מדינת ישראל של היום: גליל עליון, תחתון ועמק הירדן.

בשנת 1855 עבר אל ג'זאירי לדמשק לאחר כניעתו לצרפתים. הגעתו לדמשק הביאה לארבעה גלי הגירה לאזורנו שנמשכה עד 1920.

העיירה סמח' הייתה אחד מחמשת היישובים שייסדו האלג'יראים בגליל התחתון. בניגוד לשאר המקומות בהם התיישבו אנשי המגרב, הכפר סמח' היה כבר בנוי. דיווח של נוסע משנת 1812 על הכפר סמח ובו 30 עד 40 משפחות הגרות בבתי חימר ועוסקות חקלאות"…"..

בשנת 1870 הגיעו לנפת טבריה וצפת כ 3,7000 אלג'יראים.

הכפר סמח' הפך עם השנים לאחד הריכוזים הגדולים של האלג'יראים. 

בשנת 1905 התחוללה התפתחות דרמטית שהשפיעה על התפתחות הכפר שצמח במהירות לעיירה. הוקמה תחנת הרכבת של צמח וקו הרכבת החיג'אזית – רכבת העמק, החל לפעול. 

ב 1918 עם כיבושה של תחנת צמח ע"י הבריטים (אוסטרלים), וסימון קווי הגבול הבין לאומיים, הפכה סמח' באחת לעיירת גבול בעלת חשיבות אסטרטגית גדולה, זאת בשל קרבתה למפגש שלושת הגבולות (ישראל / עבר הירדן/ סוריה). קרבתה לכנרת ולחלק ממעבורות הירדן, הגדילו עוד יותר את חשיבותה.  כך החלה צומחת בעיירה גם אוכלוסייה שהשתלבה במערכת הפקידות השונות וסייעה בקידומה של סמח' מבחינה כלכלית, חברתית וארגונית. 

בשנת 1945 היה אומדן תושבי הכפר כ 3,460 נפש רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים ויהודים (22 משפחות שעסקו במסחר, מלאכה, פקידות ועבודת כפיים.